האמת - וכל האמת!

בילדותי, למשחק אמת או חובה היו כמה שלבים, כילדים קטנים ה"חובה" היה המעניין יותר, כי עדיין לא הבנו את הקסם שב"אמת".

אחר כך הגיע שלב ה"אמת" והאפשרות לשאול שאלות מביכות, גם אם לא לקחנו בחשבון את האפשרות של תשובה חלקית או לא אמינה מאוד.

ובשלב הנשיקות הראשונות, שבו המאזנים לטובת ה"חובה", והיתה חובה גדולה גם להגיד את האמת... שלב התחכום.


עכשיו אני בוחרת ב-"אמת" - בהצגה "אמת או חובה".


אחרי שנסנן את המובן מאליו - תפאורה מקסימה, תלבושות ססגוניות, שירים נפלאים (כולם של קובי אושרת כמובן), כוראוגרפיה מדויקת וצוות שחקנים מוכשר בניצוחו של במאי יוצא מן הכלל,  נישאר עם עצם העניין - סיפור העלילה.

עם קריצה גדולה לעבר "הלהקה" של אבי נשר, העלילה מתרחשת בחדר חזרות של להקה המתאמנת להופעה חד פעמית בטלוויזיה. הסיטואציה מיד מצדיקה את כל השירים השזורים בהצגה והריקודים סטייל ארוויזיון שנות ה-80,
ואז נופלת הפצצה - לחבורה המגובשת וההרמונית שבה כל אחד יודע את מקומו מגיעה גלי.
גלי כמובן מאוד מוכשרת, בעצם היא הכי מוכשרת, אפילו יותר מיפצ'וק, סליחה... נועם.

הבמאי המשתתף בהצגה בדמותו של האח הגדול - קולו נשמע אך הוא אינו נראה, יודע זאת מראש ולכן עוקב אחרי התנהלות החבורה.
לאט לאט נחשפים חברי הלהקה אחד אל השני ואל הקהל, על כל המטען שהם נושאים עימם, והדמויות מקבלות עומק שאינו מוכר ברוב הצגות הילדים.

יפצ'וק היפה - סולנית הלהקה... סליחה... נועם, כועסת על ה"חדשה" שתפסה את מקומה גם בקדמת הבמה וגם בלב חבריה, והיא מכריזה על חרם.
אמנם המילה עצמם - "חרם" אינה מוזכרת, וטוב שכך, כי היא מילה קשה מאוד לעיכול, אך התחושה המתקבלת נוכח בדידותה של הילדה החדשה שאף אחד אינו מדבר איתה מחלחלת היטב לתוך ליבם של הצופים הצעירים, וצלילי אפים קטנים נמשכים ודמעות זעירות התגלגלו בקטע הזה.

הטיפול בנושא במהלך ההצגה נפלא לדעתי, אמנם בחיים לא תמיד הרשעים מקבלים את המגיע להם כמו בהצגה, אך אני נוטה להאמין שכמו בהצגה, בכל חבורה שיש בה אינטריגות, קינאה וריבים, ישנה תמיד דרך לגשר, לסלוח ולהתחבר מחדש בצורה מחזקת.

ספיר דרמון בתפקיד הראשי כגלי, מצויינת בהעברת הרגשות ומצליחה ליצור הזדהות נפלאה בקרב הקהל.

כאמא לילדה שבכיתתה היו במהלך השנה (כיתה ב') ענייני "חרם" שדרשו התערבות מורים הורים ויועצת בית ספר, אני חושבת שזו הצגת חובה לגילאים האלה ומעבר להנאה בצפייה ב"שואו", הילדים יצאו מההצגה עם תובנות נפלאות להמשך החיים, וראוי לנהל גם שיחה לאחר ההצגה על ההתמודדות עם מקרים דומים בחיים.

קחו את הילדים ולכו לראות!



מועדי הצגות באתר ברלינר - כאן

שחקנים: מעיין ויינשטוק, חן בר, ספיר דרמון, עמרי רוטברד, אורן כהן, אריאל קוזלובסקי.
כתיבה: גליה בארי בימוי: עופר שפריר לחנים: קובי אושרת הפקה מוסיקלית ועיבודים: גדי גולדמן כוריאוגרפיה: קלוד דדיה תפאורה: במבי פרידמן תלבושות: אלה קולסניק.
שם ההצגה לקוח משירה של שמרית אור.

ביקור בארץ האגדות

להצגת ילדים יש נוסחה מנצחת:
לקחת כמה דמויות מוכרות מסרטי דיסני, לתבל במבחר שירים מוכרים (גם הם מסרטי דיסני), לעטוף אותם בעלילה מותחת שגיבוריה הם ילדים ולפזר מעל הכל תלבושות מושקעות וריקודים סוחפים.

הוסף כיתוב

בבית הספר למשחק "בית צבי" מכירים את הנוסחה היטב, ויצרו לכבוד חג הפורים את ההצגה "מקס בארץ האגדות".

השם קצת חוטא להצגה, כי יש גיבורה נוספת שאפילו מאפילה על נוכחותו של מקס, וגם כי הקטנה הפרטית שלי (שכבר קצת גדולה - 7.5) שמעה את השם ומיד קישרה לדמות של מקס האריה וזה "לא לבנות"...


כמה מילים בפן המקצועי:
כאשר מפיק עצמאי מעלה הצגה, אמנם יש לו את היתרון בליהוק ויכולת לבחור בדיוק את השחקנים המתאימים לכל תפקיד בעיקר כשזהו מחזמר וצריך קול מדוייק לשיר שירים מסויימים, אך תמיד יש מגבלה תקציבית בעיקר על כמות השחקנים/רקדנים - כך שמלבד מופעי חנוכה גדולים (ועוד כמה הפקות ענק) הקאסט בדרך כלל מצומצם.
כאשר בית ספר למשחק מעלה הצגה, אין לו את הפריבילגיה לבחור שחקנים, הוא מחוייב ללהק את תלמידי בית הספר, אבל אין אילוצי תקציב על גודל הקאסט.
ככה זה בחיים - לכל דבר יתרונות וחסרונות.

אחרי שכנועים לא רבים, הצלחתי להעמיס את הקטנה על האוטו ולנסוע לתיאטרון רמת גן  לצפות בהצגה.
לא אלאה על בעיות החניה, מי שהיה יודע... קחו בחשבון.

לסכם את ההצגה במילה אחת - "קסם".

האולם הקטן והאינטימי, השחקנים הטריים עם הברק בעיניים, הכניסות והיציאות המפתיעות מכל הכיוונים האפשריים, התלבושות המושקעות בכל סצינה שלא היו מביישות אף תחרות תחפושות בפורים, הפרטים הקטנים שפתאום ממלאים את הבמה בצבע ובשמחה, השירים המוכרים, הריקודים האנרגטיים, כל אלה לקחו אותנו למסע מפתיע מרגש ובעיקר מהנה בארץ האגדות.

ובחזרה לעניין הליהוק - כמעט בכל התפקידים הליהוק היה מוצלח ביותר, כמעט ולא הורגשו החסרונות שבאילוצי הליהוק.
השחקנית הראשית היתה מצויינת עם נוכחות בימתית נפלאה.
והסצינה המוצלחת ביותר לטעמי (וגם לטעם הקהל אם לשפוט לפי ההתלהבות באולם) - מרי פופינס - שבוצע על ידי שחקנית שהיא גם זמרת מצויינת.

בסופה של ההצגה הקטנה הודתה על כך שבאנו וכבר שאלה אם אפשר לצפות בהצגה שוב.

טוב, זו לא חוכמה כשבסוף ההצגה עולה על הבמה אלזה עם שיר הנושא של "לשבור את הקרח".

ממולץ בחום (אם יהיו הצגות נוספות).
עקבו אחרי לוח ההצגות של בית צבי.

צלם תמונות: שמחה ברבירו (מתוך אתר "בית צבי")