יום חמישי, 25 בדצמבר 2014

פנטזיה של חנוכה

עד כמה שאני לא אוהבת להדחף לכל האירועים ההמונים של חנוכה כגון פסטיגל ודומיו, השנה בכל זאת התעלתי על עצמי וקפצתי למים.
המחיר של 19.90 ש"ח לכרטיס פלוס מבחר משובח של שחקנים פלוס זכרון ההנאה משנה שעברה הביאו אותי לרכוש כרטיסים לפנטזיה אלף לילה ולילה - בחנוכה - בנמל תל אביב.

אז כן, השילוב של מירי מסיקה ואבי קושניר עדיין עובד על הבמה כמו בימי שלמה המלך ושלמי הסנדלר.
וכן, אני מחבבת את חנה לסלאו למרות הוולגריות שלה.
וממש כן, אוהבת את גיא פרידמן וכל מה שהוא עושה בשירה במשחק ובריקוד - אחד המוכשרים.
ואפילו כן, השטויות של ניקי גולדשטיין על הבמה היו נסבלות (שחקן מוכשר וזמר בחסד שלפעמים, בעיקר בתור שלכת, נעלמים להם).

ולא גדול - טהוניה.
נכון, זה גימיק, נכון, אפשר להריץ קצת דחקות על האח הגדול, אבל במבחן התוצאה - הבחורה לא מוצאת את עצמה על הבמה, המשחק שלה מאולץ, הריקוד שלה גמלוני ובגדול היא מאכזבת למדי.

ולהצגה עצמה - סיפור המסגרת עבד יפה, המעברים בין סיפוריה של שחרזדה לבין ההמחזה של הסיפורים היה מצויין, השירים התלבושות והכוריאוגרפיה כמיטב מסורת מחזות הזמר הטובים.
וציון לשבח על התפאורה המינימליסטית - הבמה היתה כמעט ריקה מלבד פריטים בודדים שנכנסו ויצאו בהתאם לסצינה (דוכן בשוק, כסא/מיטת המלך), ומאחור הוצבו מסכי וידאו שבהם רצו סרטונים כרקע לסצינה והיו בהחלט מוצלחים ומגוונים הרבה יותר מהתפאורות הסטנדרטיות - ככה כנראה יראו כל הצגות הילדים בעתיד הקרוב....


אז מעבר לסבל הנוראי במציאת חניה במתחם הנמל, וההליכה הארוכה בחזרה לרכב בגשם שוטף שהחזיר אותנו הביתה ספוגי מים, היה נפלא, ונפגש שוב גם בשנה הבאה.

תודה רמי לוי.



יום חמישי, 17 ביולי 2014

מנהרת הזמן

יש כל מיני רגעים בחיים שלנו שאנחנו מרגישים כאילו הכניסו אותנו למנהרת הזמן ושלחו אותנו כמה שנים אחורה.
מנהרת הזמן שלי שלחה אותי בערך 30 שנה אחורה.
מגרש כדורגל, שעת ערב קצת מאוחרת, כמה מופעי חימום..
 (המוצלח מביניהם לטעמי - ליאור קקון, ילדה בת 15 עם קול מצויין נראה לי שעוד ישמעו עליה... רק טיפ קטן לאבא.. אם אתה רוצה לנהל את המופע תעמוד מאחורי הקלעים, אתה עושה פדיחות.)

והמופע המרכזי - עילי בוטנר וילדי החוץ (אדר גולד ואוהד שרגאי)

טוב, כנראה שלבד לא הייתי הולכת, ובטח הייתי מתקשה למצוא לי שותפה או שותף בגילי לבילוי ב"עיר הנוער" של חדרה, אז אימצתי בת של חברה בתחילת שנות הנערות שלה שמאוד מאוד שמחה והלכנו לשמוח לנו ביחד.

למרות המצב הביטחוני, ובצל החששות הכבדים אפילו שאצלנו יחסית רגוע למדי, אזרתי אומץ לקחת אחריות גם על ילדה שהיא לא שלי בשביל בילוי שהסתמן שווה ביותר.

בראש ובראשונה שימח אותנו מזג האויר שהיה מאוד אדיב אלינו והוריד את אחוזי הלחות והגביר את הרוח הנעימה וחסך מאיתנו את הרגשת הדביקות המוכרת בערבי יולי אוגוסט.
בנוסף לזה, אמנם לצערם של המארגנים, אבל לשמחת כל האמיצים שהגיעו (ואלה שההורים שלהם הרשו להם) לא היה קהל רב מדי, בהחלט ההפך מעמוס, וכך כרטיס כניסה בשווי 30 ש"ח הקנה לנו מקום VIP מיוחד בקדמת הבמה (וגם לכל מי שרצה).

היה ניכר על פני ילדי החוץ שדי משעשע אותם להופיע מול קהל כל כך דליל (עילי בוטנר שמר על פוקר פייס לאורך כל המופע) ושמחתי מאוד כשהמופע נמשך למעלה משעה.

את אוהד שרגאי ואדר גולד חיבבתי מאוד עוד בימי כוכב נולד, כשעדיין היה עניין בחלק מהמתמודדים גם אם לא הצליחו להגיע למקום הראשון. וכמו שכבר כתבו באין ספור כתבות, לא תמיד הזכייה היא הקובעת את המשך הקריירה.

עילי בוטנר, יוצר מוכשר מאוד החתום על הרבה דברים יפים יצר גם כאן שילוב מרתק בין מילים לחנים וקולות מצויינים.
המופע קולח, בועט ונושך, הלהיטים מתנגנים בזה אחר זה, והנחת המלחמה שלנו היתה שגם אם תשמע אזעקה אין סיכוי שנוכל לשמוע אותה.

באופן אישי חסרו לי קצת פלירטוטים עם הקהל בין השירים, שהרי לשם כך התכנסנו, את השירים אפשר לשמוע בדיסק, אבל מי אני... הנוער נראה מאושר עד אין קץ וזה מה שחשוב.

בשעה 23:00 הגיע למקום שוטר ואכף את חוקי העזר העירוניים בכך שהורה על סגירת המופע לאלתר.
חבל שמארגני האירוע - העירייה, לא בדקו קודם לכן מה קבעו בעצמם וסינכרנו את לו"ז ההופעות בצורה שהמופע יסתיים בצורה מכובדת.

ברגע זה, עילי בוטנר השיל את פרצוף הפוקר ושאל בפנים תמימות "מה אתם רוצים? שירה בציבור?"
התשובה היתה ברורה. השלושה התיישבו בקדמת הבמה, ללא מיקרופונים עם גיטרה שקטה ושרו ביחד עם כולם את "שווים".

זה היה רגע מרגש ואנושי, וכולם הלכו הביתה בהרגשה שהם מאוד מאוד שווים.

אז תודה לכם - עילי בוטנר, אדר גולד, אוהד שרגאי על שנתתים לי שעה קלה להרגיש שוב כמו נוער, להנות ממוסיקה טובה ומשובחת, ומבטיחה לנסות להגיע שוב בהזדמנות לחוות בפלא הזה.




זה קאבר מגניב, את המקור חפשו בעצמכם...

 

















יום שישי, 6 ביוני 2014

קרקס בניחוח קריבי

יש משהו קסום במילה קרקס.

מי מאיתנו לא חלם בצעירותו לברוח מהבית ולהצטרף לקרקס, להפוך לאקרובט או מאלף אריות ולנדוד מעיר לעיר ממדינה למדינה, לחיות את החיים החופשיים והטובים.
כמובן שבסרטים הכל נראה תמיד יפה פשוט ורומנטי, וכשמתבגרים מבינים שזה יופי לחלום, אבל יש חלומות שלא נועדו להגשמה.
צילום: דודי מוסקוביץ

לכבוד יום החופש שהטילה עלינו מערכת החינוך, שמנו פעמינו לאוהל הקרקס הממוקם בימים אלה בהרצליה.
ההתרגשות החלה עם התגלות האוהל מאחורי הקניון, ולאחר סיבוב בחיפוש אחר חניה
(לתשומת לב המארגנים - לא נצפה אף שלט המכוון לחניה הקרובה) חנינו וצעדנו למקום.

כבר צפיתי בעבר בכמה וכמה קרקסים, והאמת שאף פעם לא ממש התלהבתי.
בעידן שכזה שאפשר לצפות בטלויזיה/מחשב בקרקסים הגדולים והמושקעים ביותר בעולם, קצת מאכזב לראות קרקס שהאקרובטים בו נראים כאילו שלפו אותם מסווט שופ בסין והלוליינים נראים כניצולי מהפכה במזרח אירופה, ומה שמשותף לכולם הוא חוסר שמחת החיים.

צילום: דודי מוסקוביץ (מתוך עמוד הפייסבוק של קרקס שודדי הקריביים)
ההחלטה להתאמץ ולהגיע לקרקס היתה בעקבות חוות דעת וביקורות טובות ברחבי הרשת על הקרקס הזה, ושמחתי מאוד להיווכח שלא התאכזבנו.

סיפור העלילה על הנסיך והנסיכה והשודדים וכולי וכולי, הזכיר לי את העלילות הכפויות על מחזות זמר כגון מאמא מיה מרי לו ודומיהן, .
ובסך הכל באנו לשמוע את השירים כי הם הסוכריה וכל השאר זו רק העטיפה.

אולי זה בגלל שלא ממש הייתי בהקשבה מלאה, או אולי בגלל שהעטיפה פחות עניינה אותי במקרה הזה, מדי פעם היה נראה לי שהעלילה לא עקבית וגם לא כל כך חשובה או מעניינת.
מתוך עמוד הפייסבוק של קרקס שודדי הקריביים
בנות ה-4.5 וה-6 דווקא התרכזו מאוד בעלילה ועקבו אחרי עלילות הנסיך והנסיכה והמשיכו עוד לדון בזה גם אחרי שהכל הסתיים.

ואשר לסוכריה - קטעי הקרקס היו מהנים ביותר, כל האמנים היו מקצועיים מאוד, חייכנים מאוד (בעיקר השודדים בעלי חוש הקצב הנפלא), המוסיקה שליוותה את המופע כולו היתה מצויינת - מוכרת, תוססת ואפילו מרקידה בכיסא.

בחלק מהתרגילים הידועים והמוכרים שולבו טוויסטים מעניינים. אני אהבתי בעיקר את תרגילי הגמישות של שתי האקרובטיות אחת בתוך חצי כדור מים, והשניה בתוך כדור שלם שמסתובב לו אי שם בתקרת האוהל ("אבל אמא, איך היא נושמת שם?").

ובסך הכל היה מופע מוצלח, מעניין, מרגש ואפילו מפחיד, מומלץ לכל המשפחה, גם לבני עשרה שכבר עברו את גיל הצגות הילדים.


הציצו בקליפ וקבלו טעימה מהמופע.

הקרקס מסתובב ברחבי הארץ, בשבוע הבא יגיע לצומת בילו, חולון, כרמיאל ובטח למקומות נוספים.

עדכונים שוטפים בעמוד הפייסבוק של הקרקס, ויש בו גם תמונות נפלאות:


















יום שישי, 18 באפריל 2014

הפרחים לנורית

לפני כשבע שנים, עבדתי במשרד הפקות להצגות ילדים ובמהלך הקיץ כנהוג בדרך כלל יצאה לדרך הפקה חדשה.
עופר שפריר הבמאי והכותב הגיע עם רעיון לקבץ את מיטב שירי הילדים של נורית הירש למחזמר.
תהליך ההפקה הלך וקרם עור וגידים, המחזה נכתב, השחקנים נבחרו, החלו חזרות, תלבושות, תפאורה והנה נולדה לה הצגה חדשה.
בזמנו עוד לא נשאתי את הסטטוס אמא, והצגות ילדים היו בעיני דבר צעקני, טרחני ומשעמם למדי.
הלכנו לראות חלק מהחזרות והגענו ליום ההצגה הגנרלית.
ישבתי באולם כשכבה האור, והתרגשתי מאוד לצפות במשהו שנולד ואני הייתי שותפה לו.
מעבר להתרגשות הזו, היתה התרגשות נוספת, ההצגה הצליחה להסיר ממני את מעטה הציניות ולגעת עמוק בלב, אם זו העלילה (ילדה שמחפשת מתנה ליום ההולדת של אמה ובסוף כותבת ומלחינה לה שיר בעצמה), אם אלה השירים הנוסטלגים שהחזירו אותי לילדות שלי עצמי (ברבאבא, דלת הקסמים, הבית של פיסטוק), ואם זה רק הכייף בשעה ורבע המוסיקליות והצבעוניות האלה.
לפני כשנתיים לקחתי את ביתי לצפות בהצגה בפעם הראשונה, והפעם בסטטוס השונה שלי התרגשתי הרבה יותר - גם מהעלילה וגם מכך שביתי יודעת לשיר את כל השירים האלה.
לכבוד חול המועד, הלכנו לצפות שוב בהצגה.
הםע באמפי וואהל בפארק הירקון, הישיבה היתה בחוץ בשעות הבוקר, ולמרות שהיה קצת חם והשמש קצת קופחת, עדיין היה נעים למדי לשבת ואפילו די מרענן לצפות בהצגה באויר הפתוח.
לקחנו איתנו כמה חברות קטנות יותר וגדולות יותר, וכמובן שההנאה היתה גדולה, אני עדיין זוכרת כמעט את כל מילות השירים ואפילו בת השנתיים וקצת שלא חיה בארץ נשבתה בקסמי ההצגה.
אז מעבר לכך שאני גאה שפרוייקט שהיו לי הכבוד והזכות לקחת בו חלק עדיין קיים ומציג ברחבי הארץ, ומעבר לכך שכל תלבושת, אביזר וקטע שיר עוררו בי זכרונות נוסטלגים נעימים ומשעשעים, בראייה אובייקטיבית כצופה בלבד -ממליצה לכל ההורים לקחת את ילדיהם ולבוא לצפות בהצגה.
נורית הירש - הלחנת לנו שירים מקסימים שגידלו דורות של ילדים. תודה לך!


קצת קרדיטים: כתב וביים: עופר שפריר, כל הלחנים: נורית הירש, הפקה: תיקי ואודליה מילשטיין,
שחקנים: מתן קליגר, הדר שחף (מהקאסט המקורי) נועה גורן ואייל פרידמן. תפאורה: בתיה סגל ומיכאל פיק, תלבושות: אלה קלוסניק.

לוח הצגות: http://www.berlinerpro.co.il/

יום רביעי, 16 באפריל 2014

הפיצי הזו גדולה למדי

בפרץ אמהות של אמא עובדת מהבית שסיימה השכם בבוקר את כל העבודה הדחופה, החלטתי לתלוש את הקטנה ממסך הטלויזיה לטובת צעידה באויר הפתוח לעבר הקניון הקרוב וצפיה במופע.
בדיקה מהירה באתר הקניון הראתה מופע לא מוכר שעל פניו נראה חביב.
מיד אפסנתי את כל האנטי קניונים שהתפתח לאחרונה בעקבות כמה תאונות קשות שהתרחשו על הבמות הקטנות האלה שהובילו לחרם די מלא מצידי (וכנראה גם מצד רבים אחרים כי משום מה בקניון הקרוב לביתנו הופסקה הפעילות השבועית השוטפת), וצעדנו בשמחה לכיוון היעד.
ההפתעה לא אחרה להגיע.
על הבמה עלתה בחורונת (רחלי שטרומינגר) שהציגה עצמה כ"פיצי", וקולה הצפצפני במידה שלא קרע את עור התוף ולא ניגן על העצבים הצליח אפילו להעלות חיוך.
פיצי שופעת הומור, קצת סטנד אפ להורים ("למה את מצלמת מהצד.. תני את הטלפון ניתן אותו לאמא הזו, יש לה זווית הרבה יותר טובה"..."אמא'לה, איחרתם? חבל, הפסדתם את ההתחלה וקטע קורע, טוב, בואו נתחיל בשבילם מההתחלה") והמון שירים, קסמים ומשחקים שלובים בסיפור החיפוש אחר הפרח הקסום שיגרום לפיצי להיות גבוהה.
יש נטיה לא ברורה להרבה אמנים המופיעים בקניונים להביא בפני הילדים מופע רעשני, צעקני, חסר חוט שדרה ולרוב גם משעמם, וחבל כי ילדים הם קהל אינטלגנטי ומהר מאוד מגלים שעבדו עליהם ולא אוהבים את זה, ובל נשכח את ההורים, שנאלצים בעל כורחם לשבת במתחם ולעיתים סובלים (כמוני) עד כדי כך שלא יביאו את הילדים איתם שוב.
תחום העיסוק שלי מביא אותי להצגות רבות ותמיד העדפתי להגיע לאולם תיאטרון מסודר, לראות הצגה עם עלילה, תפאורה, תלבושות וכל השאר שמכבדים את השחקנים ואת הקהל.
הפעם, לשמחתי הרבה, נהנתי מכל רגע, וגם הילדים, וממליצה בחום - לכו לראות את פיצי!

ולא... לא מקבלת שום אחוזים מזה, לא הכרתי את פיצי עד היום, ובכל זאת מזמינה אתכם להציץ באתר שלה, הוא ממש נחמד. האתר של פיצי

יום רביעי, 26 בפברואר 2014

מצאנו את פלוטו

יש דברים שאנחנו יודעים על הילדות שלנו רק מהסיפורים אבל אנחנו בהחלט מרגישים כאילו אנחנו באמת זוכרים אותם.
אחד מסיפורי הילדות עלי הוא שהספר האהוב עלי היה "איה פלוטו" ושאפילו ידעתי לדקלם אותו.
כשלקחתי את הספר לידי להקריא אותו לביתי, הזכרונות של הסיפור על הכלבלב המתוק מקיבוץ מגידו שיצא להכיר את העולם, העלו בי שוב את האהבה לספר, ואפילו חלקים ממנו הצלחתי לדקלם.
פְּ‏‏‏לוּ‏טוֹ‏ כְּ‏לַ‏בְלַ‏ב מִקִבּ‏וּ‏ץ מְגִדּ‏וֹ‏,
יֵשׁ לוֹ‏ הַ‏כּ‏ֹ‏‏ל: מָ‏רָ‏ק וָ‏עֶ‏צֶ‏ם.
זֶ‏ה טוֹ‏ב וְיָ‏פֶ‏ה. אֲבָ‏ל, בְּ‏עֶ‏צֶ‏ם,
נִמְאַ‏ס לוֹ‏ לָ‏שֶׁ‏בֶ‏ת כָּ‏‏‏ךְ לְבַ‏דּ‏וֹ‏.
לפני כחודשיים עלתה הצגה חדש שהיא עיבוד לספר "איה פלוטו", ולמרות שביתי לא חולקת איתי את האהבה לכלכלב הצהבהב, היא ביקשה ללכת להצגה.
אז איך לוקחים סיפור קצר וחינני והופכים אותו להצגה צבעונית, שמחה, נוגעת ללב הילדים ומשאירה חיוך על פני ההורים?
תשאלו את שיראל אשרוב שקיבלה לידיה את הפרוייקט הזה מבית ההפקות הותיק של עזריאל אשרוב הפקות והוציאה מתחת ידיה פנינה זוהרת.
כבר ראיתי בעבר מספר הצגות המבוססות על ספרי ילדים ולא כולם הצליחו להחזיק מים.
"איה פלוטו" לקחה כל דמות ודמות ונתנה לה את כל הבמה, ואף שזרה דמויות נוספות מלאות חן והומור.
הסצינה של הצפרדעים היתה מבדרת ואת עליתן לבמה ליוותה המוסיקה של הצפרדע המשוגעת (זוכרים?), שיחות הקווה קווה שלהן היו מצחיקות והנאמבר המוסיקלי שלהן מקפיץ ומהנה.
דמות העורב שנוספה להצגה, נראתה כאילו היא עמוד מתוך הספר ששכחו לצרף לו, ושירו של העורב היה פשוט ערב לאוזן.
גם הגחליליות בתלבושות המרהיבות והאפקטים של הסאונד שהוסיפו להן מסתורין נראו בהחלט שייכות לעלילה המקורית.
ישבתי בהצגה עם 4 ילדות בגילאי 3-6, וכולן היו מהופנטות. ואפילו אבא אחד שישב לידי נהנה יותר מהבן שלו.

תעשו לעצמכם טוב, וקחו הילדים להכיר את פלוטו הכלבלב מקיבוץ מגידו.

ציון לשבח לצוות השחקנים, בשלב מסוים אפילו לא הייתי בטוחה מי נהנה יותר - הם או הקהל, ובמיוחד לשחקן הראשי (אוריה רון) שאחרי כל נפילה שלו פצח בצחוק מתגלגל שהנמיך את רף החרדה של הקטנטנים.


יום שלישי, 7 בינואר 2014

מתי זה מתי

שבת בבוקר (כן, יום יפה...),

הורים וילדים ממלאים פאב אפלולי ברמת החיל (כן, זאפה...),
המקום הולך ומתמלא, המלצריות אצות רצות בין השולחנות, המנות מוגשות במהירות (כן, במחיר מופרז...)
וכולם מחכים למתי, או בעצם למתי'לה - מתי כספי לילדים.

את מתי ואת המוסיקה שלו אני אוהבת כבר שנים רבות, היו לי קסטות ותקליטים שלו, הלכתי להרבה מאוד הופעות, ואפילו בתקופה מסויימת פרטתי על הגיטרה את השירים שלו מתוך ספרי התווים שהוציא.
וכמובן ישנו המשפט הכי מתי כספי שהופיע על כריכת אחד הספרים וצרוב לי בזכרון:
"לא אומרים לצ'יפס על האש - נו..." (לא בטוחה שהציטוט מדוייק, עם מתי הסליחה).

אז כן, אחרי מספר רב של שנים שלא נפגשנו באופן אישי, קצת התרגשתי לראות שוב את מתי ועוד ביחד עם הצאצאית הקטנה.

מתי כמו מתי, יושב לבדו על הבמה הקטנה בפנים חתומות שרק מדי פעם אם מסתכלים ממש טוב אפשר לראות איזה חיוכון מנסה להתגנב ללא הצלחה.
מתי שט בין פסנתר הכנף (לידיעת המארגנים, הכנף מסתירה את מסך הוידאו שמאחוריה ליושבים בחלק השמאלי של הבמה) לבין הגיטרה, בין שיר לבין סיפור הומוריסטי בגובה העיניים של הילדים המלווה בתמונות, ומביא לקהל המתענג את מיטב שיריו.
אמנם הובטח לנו מופע של "קצת פחות משעה וחצי" כדברי הקופאית בזאפה, אבל בפועל המופע היה בדיוק 50 דקות וזה קצת הרבה פחות משעה וחצי.
ואולי טוב שכך, כי חצי השעה הראשונה היתה נפלאה והילדים התרגשו נהנו ושרו את "ילדותי השניה", "כלבלב הו בידי בם בם", "אחותי הקטנה", "שביל באמצע שביל בצד" ועוד כמה. ומתי אפילו הצליח להפעיל בהומור רב (ובפנים חתומות כמובן) את הקהל בעזרה בשיר "נח".
אחר כך הגיעו שירים שקצת פחות מוכרים לילדים, הסיפורים קצת יותר התארכו והסבלנות אזלה. מה גם שצורת הישיבה סביב שולחנות מאפשרת יציאה מהירה מריכוז.

לסיכום - אני נהנתי מכל רגע של מתי על הבמה, וחשבתי שהוא צוחק כשהודיע שהוא עצלן ולכן ההדרן הוא חלק מההופעה. הייתי שמחה עד מאוד להשאר לעוד 50 דקות של הופעה לפחות.
בשביל הילדים - זה היה די והותר ברגע שמיצו את השירים שהם מכירים, חבל ש"נחליאלי" לא נכלל ברפרטואר.
עבור הופעה של 50 דקות בלבד, במקום ובשעה שמחייבים מכורח הנסיבות הזמנת מזון ומשקאות במחירים מופרזים - 80 ש"ח לכרטיס זה מחיר לא זול.
בהחלט בילוי שצריך להשקל היטב מבחינה כלכלית.