קהל נכבד

"קהל נכבד ברגע זה, מתחיל סיפור המחזה, וזה הרגע לגלות את הנפשות הפועלות".
בוקר טוב בוקר טוב.
הפוסט הזה הוא אישי לחלוטין נטול כל מטרות פרסום ושיווק. ראו הוזהרתם!!!
לפני קצת יותר מעשור עשיתי טוויסט בעלילה ונטשתי את משרד הכרטיסים הדרן לטובת משרד הכרטיסים לאן (היו עוד כמה פיתולים בעלילה בין לבין אבל הם לא קשורים).
פרוייקט חנוכה יצא לדרך, וכל ההפקות קיימו פרזנטציות גרנדיוזיות להצגות החדשות שיעלו בחנוכה.
בשנה זו הועלה לראשונה המחזמר "עוץ לי גוץ לי" בגרסתו החדשה (זו שממשיכה ורצה עד עצם היום הזה).

אני זוכרת את הפרזנטציה הצנועה בהאנגר אפלולי בנמל תל אביב, תוך כדי החזרות האינטנסיביות, ואת הדיונים בנושא השפה, האם המחזמר יצליח להביא קהל עם הטקסטים המקוריים, הקשים והמורכבים לקהל היעד - הילדים.
היום הלכתי לצפות במחזמר (כמובן שבמהלך השנים צפיתי פעמים מספר בהנאה מרובה ב-DVD), והפלא ופלא, במהלך כל השנים האלה המחזמר שמר על האוטנתיות וגם על הקהל.
סקר בעין בלתי מקצועית העלה שכמות הילדים בגילאי 4 ומטה הוא לא מבוטל בכלל, וגם אם לא הבינו מילה במילה את כל הטקסטים, אין ספק שנהנו עד מאוד.
צר לי רק שאלינור אהרון נראתה אנמית לחלוטין על הבמה, לי קצת צרם מלמול הטקסטים ללא כל רגש (הלו, היצור הקטן המכוער רוצה לקחת לך את הילד...), אבל רמי ברוך - גם אם נראה קצת עייף, הצליח להלהיט ולשמח את הילדים.
המלצה אישית ומכל הלב - רוצו לראות בהזדמנות הראשונה.
ובינתיים, תהנו משיר הפתיחה:
בוקר טוב

קשה או מתאגר?

כל מי שחי במדינה הזו בשני העשורים האחרונים כאדם בוגר חווה התמודדות כלשהי עם פיגוע.
חלקנו היינו שם, היינו ליד, עברנו באזור או שמענו מרחוק.
חלקנו בילינו דקות ארוכות במציאת קרובים או חברים שהיו בסביבה.
וחלקנו פשוט ישבנו מול הטלויזיה הנדנו ראשנו מצד לצד ופלטנו צרורות של קללות למחבל, בני משפחתו, שכניו ושאר ירקות.
אין לי ספק שכולנו חשים סלידה וכעס אינסופיים לכל מי שחדר לשלוות חיינו, הרג אזרחים חפים מפשע והפר את השגרה בצורה ברוטלית, ובכך נטע בנו פחד לחיות את החיים בצורה חופשית במדינה שלנו.

כאשר נתקלתי בהצגה "סמירה" של ענת ברזילי, כמובן שכל התחושות, הרגשות והזכרונות עלו בי במיידי.
נכון - זה קשה לקבל, להבין ולהכיל שיש גם אנשים אמיתיים מאחורי המעשים הנוראיים האלה, אבל בהחלט כדאי להניח לשעה קלה את הדעות והרגשות המובנים מאליהם לאתגר את עצמנו ולתת הצצה קטנה לצד השני.

אז מה גרם לסמירה, אישה ערביה מוסלמית, כבת 50 לנסות לפוצץ עצמה בבית קפה?

דרמה בהשתתפות שחקנית אחת על הבמה ואחד עשר שחקני וידיאו.

ההצגה הופיעה 26 פעם בפסטיבל אדינבורו והייתה מועמדת לפרס אמנסטי לזכויות אדם וחופש הביטוי.

בחקירה אינטנסיבית של 60 דקות הבנויה כסיפור מתח, נחשף סיפור חייה המרתק של סמירה והסיבות למעשה הנואש שעשתה

פרומו של ההצגה ב-YOUTUBE

פרטים נוספים על תאריכי ההצגות והזמנת כרטיסים אפשר למצוא כאן