יום כיפור באנדרטה

"אנדרטה או גלעד היא פסל, פסל סביבתי, מיצג או מבנה המוצב במקום מסוים, שמטרתו להנציח אישים חשובים, מאורעות היסטוריים וכדומה."
מתוך ויקיפדיה.

רק לפני כחודש הזדעזעו אנשים רבים מהתמונות שפורסמו באתרי האינטרנט ובהן משפחות חרדיות מתרחצות באנדרטה לזכר חללי אסון המסוקים.
תזכורת כאן.

לפי מיטב מסורת ערב יום כיפור, יצאנו לשוטט על הכבישים (התרגשות רבה נרשמה כשהתקבל האישור לצעוד בכביש ללא יד), ולפגוש קצת חברים שיצאו גם הם לרחובות.
הגענו לכיכר תולי גבירצמן שהוקמה לפני כשנתיים ובה צריח של טנק ופרחים.

צילום: מור כוכבי

אז נכון שהכיכר קצת שנויה במחלוקת וחלק מתושבי העיר התנגדו להצבת הטנק במקום מרכזי בעיר, אבל האנדרטה עומדת, וזו עובדה ומטרתה להנציח את זכרו של חייל גיבור שנפל בזמן שהגן על המולדת.

לתדהמתי הרבה, עוד מרחוק הבחנתי בילדים רבים מטפסים על הטנק, נתלים על הצריח בזמן שהוריהם דורכים בגסות על הצמחיה המקיפה את האנדטה.
כמובן שהדבר הראשון שרצתה בתי לעשות היה להצטרף אליהם, והיא זכתה בנאום חוצב להבות על מהי אנדרטה ומה צריך לעשות בשביל לכבד אותה.

צר לי שהורים לא מלמדים את ילדיהם כבוד והערכה, אני את שלי משתדלת לעשות בביתי על הצד הטוב ביותר. זה בסדר להזדעזע מחרדים שמחללים כבוד של אנדטה מכיון שהם "לא משלנו"? אבל לתת לילדינו לחלל כבוד של האנדרטה הכי קרובה ללבנו? של חייל שנולד וגדל בעיר למשפחה של מקימים ומייסדים? זה בסדר?

תחשבו על זה.

זה היה תולי מעטים בטח הכירו אותו באופן אישי, אני לא ביניהם. אבל את זה בטח כולם מכירים:

"טוליק יושב לו בשקט בחול
יושב ומביט על הים הכחול
העיניים של טוליק שני כוכבים
ואוכל הוא בנחת אשכול ענבים."
כתבה: רמה סמסונוב.

משום מה, פתאום נזכרתי, הבת שלי מגיל מאוד צעיר היתה פורצת בבכי בכל פעם ששמעה את השיר הזה. כשהיתה קטנה בכל פעם שהושמע בטלויזיה רצתי להחליף ערוץ או להסיח את תשומת ליבה עד שיסתיים. עד היום עוד צצות בעיניה דמעות לשמע השיר...